ריטב"א על עירובין מ״ה

1 והא תנן ר׳ אליעזר אומר שתים יכנס. פי׳ יכנס לעירו אלמא הבלעת תחומים מילתא היא למימר כיון דעל על והיינו דאמרי׳ מאי לאו ר׳ אליעזר לטעמיה דאמר הוא באמצען כלומר דארבע אמות שנתנו חכמים למי שיצא חוץ לתחום הוא עומד באמצען ויש לו שתי אמות לכל צד ונמצאו אמותיו של זה מובלעים בתחומו דעקר חדא וקאי בתרתי וזה שהצרכנו לומר ר׳ אליעזר לטעמיה פירשו בתוס׳ דאי הוה סבר שיש לו ד׳ אמות לכל רוח מצי׳ לומר דהא דקתני שתים יכנס לאו בהבלעה הוא אלא משום דשתי אמות לא חשיבי כלום וכאלו לא יצא דמי אבל השתא דס״ל שהוא באמצען הא ודאי שתי אמות חשיבי וטעמא דנכנס היינו משום דהבלעת תחומין.

2 ומדר׳ אליעזר קא מותבת ליה למר כלומר מאי קושי׳ מיחידאה דפליגי רבנן עליה ופרקי׳ דשמיע ליה מיניה דרבה גופיה דמודו רבנן בדבר מצוה כלומר שמי שיצא מתחומו. והוא רחוק שני אמות שיכול ליכנס לתחומו לדבר מצוה ומשנתינו שהלך לדבר מצוה אף חזרתו צורך דבר מצוה חשיב דבדבר מצוה החזרה כהליכה וא״כ ה״ל לרבה למימר בה הבלעת תחומין. וא״ת מ״מ מה שקשה לו בתחלה ממערה דדילמא ההיא רבי אליעזר היא דעבוד הבלעה בדבר הרשות דקים ליה דההיא דכ״ע היא. וי״מ דלאו דוקא דבר מצוה אלא לכל שיצא ברשות ודר׳ אלעזר יצא באיסור אבל מערה ומשנתינו יצאו בהיתר כי במערה יש לו שני תחומין בשני הפתחים ובמשנתינו נתנו לו חכמים תחום שני תוספות:

3 ולענין פסק י״א שאין הלכה כרבי אליעזר דהא אמרי׳ הכ׳ באתמהה ומדר׳ אליעזר מותבת ליה למר. ועובדא דנחמיה אפילו לרבנן הוא כדכתיבנא לעיל ואחרים פוסקים כרבי אליעזר משום דקיימא לן הלכה כדברי המקיל בעירוב ואפי׳ במקום שנחלקו יחיד ורבים כדאיתא לקמן בפרקין. ובשמעתין הכי אמרינן היכי מותבת לרבה מדרבי אליעזר דאיהו אמר לך דכרבים ס״ל ולית ליה הלכה כדברי המקיל בעירוב. ודילמא להציל שאני. פי׳ שהקלו בפקוח נפשות טפי וכי קתני היוצא ברשות היינו בשיוצא לעדות החדש אי נמי בחכמה הבאה לו לילד דאיכא סכנה כולי האי דאלו ביוצא להציל שמא ירדפו עכומ״ז אחריהם וצריכים לחזור עד עירובו:

4 תנא קעילא עיר הסמוכה לספר היתה. וא״ת ומנ׳ לן דשבת היתה דאי משום דכתיב וישאל דוד ביי׳ הא אוקמנ׳ דשייל אי מצלח או לא למה כתבי׳ אלא ודאי לענין שבת קמ״ל אי נמי דאפילו תימא דבחול היה מעשה מ״מ שמעינן ממה שמסרו עצמן על עסקי תבן וקש משום דסמוכה לספר היתה. ומינה דכל שהיא סמוכה לספר עסקי ממון כעסקי נפשות ויוצאין עליו להציל אפי׳ בשבת:

5 מתני׳ מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר. פי׳ מי שישב בדרך בין השמשות והיה נעור אלא כי מפני שהיה יושב לא הכיר שהיה קרוב לעיר וכשעמד על עמדו אחרי שחשכה ראה שהיה בתוך תחום העיר בין השמשו׳ לא יכנס פרש״י ז״ל לא יכנס לעיר להיות כבני העיר ושיהיו לו אלפים אמה לכל רוח של עיר אלא יקנה שביתה במקומו למדוד משם אלפים לכל רוח ובמקום שכלתה מדתו לא יזוז ממקומו ואפי׳ כלתה מדתו בתוך העיר וכדאי׳ לעיל ומיהו מנין שלא תכלה מדתו אלא חוץ לעיר ואע״פ שהוא עומד בתוך תחום העיר וכדאי׳ לעיל מפני עבור של עיר שאינו במנין תחום העיר והוא במדת תחומו של זה ולהכי קתני לא יכנס. ד״ר מאיר פי׳ דס״ל לר׳ מאיר דכיון דנעור היה לא נתכוון להיות כבני העיר הרי שביתתו במקומו ואפי׳ לא אמר כלום ולא דמיא לההוא דר׳ יהושע ור׳ עקיבא היו באין בספינה שאמר להם ר״ג צופה הייתי והיינו בתוך התחום בבין השמשו׳ חדא דהתם כיון שספינה מהלכת ודעתם להתקרב לעיר בכל כחם מסתמא דעתם על העיר כל זמן שהם בתוך התחום מה שאין כן בזה דכיון שישב מסתמא דעתו לקנות כאן שביתה כיון שהיה סבור חוץ לתחום נתנו שביתתם לפי שהיה מסתכל בשפופרת וכוונתו שהיתה לו כשהגיעו בתוך התחום הרי הוא בכוונתם וכדכתיבנא לעיל. ר׳ יהודה אומר יכנס דקס״ד כי אע״פ שישב זה כאן ודעתו לקנו׳ שביתתן כאן אנן סהדי דכיון שדעתו ללכת אל העיר כי רצונו להיות כבני העיר כל מה שאיפשר לו ואלו היה יודע שהוא בתוך התחום היה נכנס וכיון שכן כל מה שנתכוון לשבת כאן אינו אלא טעות וכוונת לבו היתה שיקנו שביתה עם בני העיר כל מה שאיפשר ואחר כוונת לבו הולכין וכת׳ הרא״בד ז״ל דדוקא בשלא אמר בשפתיו תהא שביתתי כאן שאלו הוציא בשפתיו הוה נחית לספקא ועיקר שביתתו בפיו מן העיר וקונה שם שבית׳ והבי׳ ראיה מהא דתנן לקמן האומ׳ תהא שביתתי תחת האילן לא אמר כלום ואמר רב התם שלא יזוז ממקומו מפני שהו׳ עוקר בפיו שביתתו ממקום רגליו ואע״פ שעשה כן כסבור שיקנו שביתה תחת האילן והיה טועה בדבר אין אנו מתקנין טעותו שיקנה שביתה במקום רגליו הואיל ועקר שביתתו משם בפיו בפי׳ הכא נמי לא שנא.

6 מתני׳ מי שישן בדרך. פי׳ בבין השמשות ולא ידע עד שחשכה יש לו אלפים לכל רוח פי׳ דסבר ר׳ יוחנן בן נורי דאפי׳ שלא לדעת אדם קונה שביתה וחכמים אומרים אין לו אלא ד׳ אמות דסבי׳ להו שהישן אינו קונה שביתה וכיון שלא קנה שביתה בבין השמשות שוב אינו קונה אחר שחשכה ואע״פ שנעור וא״ת ומ״ש מספינה שאע״פ שלא קנתה שביתה בין השמשות לפי שהיתה למעלה מעשרה שהוא קונה שביתה בשבת כשהגיע לרקק או ליבשה כדמוכחא שמעתא דלעיל דאמרינן ואי ס״ד אין תחומין למעלה מעשרה כי לא היו בתוך התחום מאי הוי י״ל דשאני התם שהיו בבין השמשות למעלה מעשרה מקום שאינו ראוי לקנות שבית׳ אבל בכאן שהיה במקום הראוי לשביתה אלא שאבד שביתתו מפני שישן לו מכיון שלא קנה בבין כשמשות שוב לא יקנה. ר׳ אליעזר אומר והוא בעומד באמצען פי׳ דד׳ אמות שנתנו לו לא לצד אחר אלא שנותנין לו שני אמות לכל צד וגם הוא מן המנין עומד באמצען. ר׳ יהודה אומר וכו׳ בש״ס מפרש מאי איכא בין לרבנן ור׳ יהודה:

7 גמרא בעי רבא מאי קסבר ר׳ יוחנן בן נורי מי סבר חפצי הפקר קונין שביתה ובדין הוא דלפלגו בכלים דהפקר והא דקא מפלגי באדם להודיעך כחן דרבנן. וא״ת אדרבה לפלגו בכלים להודיעך כחו דר׳ יוחנן בן נורי דהוי לקול׳ שהם קונים שביתה. וי״ל דהאי חומרא היא דאלו לרבנן כיון שאינן קונין שביתה עכשיו במקומן הרי הם נגררין אחר המוצאן והם כרגלי המוצא להוליכן לכל מקום שהוא הולך מה שאין כן לרבי יוחנן שאינו יכול להוליכו אלא אלפים אמה ממקומן והכי אמרינן לקמן להדיא מהו דתימא הלכ׳ כר׳ יוחנן בין לקולא ובין לחומרא קמשמ׳ לן דאלמא שביתת כלים חומרא היא לר׳ יוחנן בן נורי. אמר רב יוסף ת״ש גשמי׳ שירדו בעי״ט יש להם אלפים אמה לכל רוח פי׳ לפי שהם קונים שביתה במקומן. ומהכא הוא דבעי רב יוסי לאוכוחי דנכסי׳ הפקר קונין שביתה במקומן לר׳ יוחנן בן נורי. ואם ירדו בי״ט הרי הם כרגלי כל אדם פי׳ דכיון שלא קנו שביתה בבין השמשות. שוב לא יקנו שביתה לעצמן לאותה שבת ואפי׳ למ״ד דחפצי הפקר קונין שביתה וכיון שאין קונין שביתה לעצמן הרי הם נגררין אחרי המוצאן להיותן כרגליו וכדאמרי׳ רבנן בנכסי הפקר שהם כרגלי המוצאן וא״ת ומ״ש מאדם הבא בספינה למעלה מעשרה בבין השמשות שלא קנה שביתה מפני שהיה במקום שלא היה ראוי לקנות שביתה למ״ד אין תחומין למעלה מעשר׳ ואעפ״כ הם קוני׳ שביתה כשיגיעו למטה מעשרה והכא נמי נימא הכי כיון שהיו הגשמים בבין השמשו׳ במקום שלא היו יכולין לקנות שביתה וי״ל דשאני התם אדם שהוא הולך אחר דעתו ועצמו וכל שאינו ראוי לקנות שביתה בתחלת שבת הוא קונה אחרי כן כיון שדעתו עכשיו לקנות שביתה אבל מים וכלים שאינם לדעתם שלא קנו שביתה בבין השמשות לא יקנו שביתה לעצמן והרי הם נגררין אחר אדם המוצאן:

8 לא ס״ד דנימ׳ דלדברי הכל חפצי הפקר אין קונים שביתה דלהוי טעמא דמתני׳ דגשמים משום בני העיר דהא אשכחן מתני׳ דמוכח מינה דנכסי הפקר קונין שביתה דתנן וכו׳ בור של יחיד כרגלי היחיד פירש ודוקא נקט בור מפני שמימיו מכונסין אבל מים נובעים דניידי אינן קונין שביתה כלל והרי הם כרגלי הממלא וכדתניא לקמן גבי נהרו׳ ומעינו׳ והכי איתא במס׳ י״ט:

9 ושל אנשי העיר כרגלי אותה העיר. פרש״י ז״ל ויש להם אלפים אמה לכל רוח של עיר ואם עירב אחד מהם לצפון או לדרום אינו יכול להוציאם חוץ לאלפים אמה. ואין פי׳ זה נכון דהיינו למ״ד אין ברירה אבל כיון דקיימא לן בדרבנן יש ברירה הרי הם לכל אחד בני העיר כרגלי הממלא דאמרי׳ הוברר הדבר שזה חלקו המגיעו והדין מוכח בשלהי פ׳ בתרא די״ט בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת גבי מלא מים ונתן לחבירו דרב נחמן דאמר כרגלי מי שנתמלא ורב ששת אמר כרגלי הממלא וקא מוקים תלמודא פלוגתייהו מעיקרא ברור אי דהפקרא הוא או דשותפי כי הא דרב נחמן סבר בירא דשותפי הוא ומ״ה הם כרגלי מי שנתמלא ליה דקסבר דבדרבנן יש ברירה ומר מדיליה קא ממלא ומר מדייליה קא ממלא וכדאי׳ התם הילכך הפי׳ הנכון דהא דקתני כרגלי אותה העיר היינו שהם כרגלי הממלא ואם זה עירוב לצפון הוליך עמו לצפון ואם זה עירוב לדרום מוליך עמו לדרום ואם א׳ שאינן מבני העיר מלא מהם אם לא עירב אחד מבני העיר לשום מקום הרי זה מוליכו בכל תחום העיר כרגלי בני העיר שהם רגלי הבעלים ואם אחד מבני העיר עירב לצפון אין זה מוליכם אלא לאלפים אמה לרוח צפון ואם אחד מבני העיר עירב לצפון וא׳ מבני העיר עירב לדרום נעשה זה שאינו מן העיר חמר גמל ולא יזיזם ממקומם אלא א״כ מילא אחד מבני העיר ונתן לו וכן פי׳ הראב״ד ז״ל.

10 ושל עולה בבל כרגלי הממלא. פרש״י ז״ל דכל מילי דהפקרא מאן דנקיט ליה קני ליה והם כרגליו אליבא דרבנן דסבי׳ להו דחפצי הפקר אינן קונים שביתה ואפי׳ נתן מהם לאחרים אחר שמלא אותן לצרכו הרי הם כרגליו של הממלא וכן פי׳ בתוספות וטעמא דמילתא דמידי דהפקרא לרבנן כיון דלא קני שביתה לנפשיה כי מטא לידי דמאן דזכי ביה ס״ל כבעלים דאמרי׳ יש ברירה וכיון דהוברר הדבר דלדידיה נינהו הרי הן כרגליו כדתנן הבהמה וכלים כרגלי הבעלים והכין מוכח׳ בפלוגת׳ דרב נחמן ורב ששת גבי מלא מים נותן לחבירו לפום פשטא לכלא נסחי דגרס׳ התם וכדכתיבנא התם בס״ד: ויש מקשים מהא דתנן לקמן בפרק המוצא תפלין ר׳ יהודה אומר נותן חבית לחבירו וחבירו לחבירו אפי׳ חוץ לתחום אמר לו לא תהלך זו יותר מרגל בעלה ואוקמא רב אשי בחבית דהפקרא ומיא דהפקרא ורבי יהודה סבר כרבנן דהכא דבחפצי הפקר אינם קונים שביתה ואמר לו סבי׳ להו כר׳ יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונים שביתה אלמא לרבנן דאמרי נכסי הפקר אינם קונים שביתה לא קנו שביתה גמורה אף כיד המגביה הראשון ואם נתנם לאחר ואחר לאחר הרי הם כרגלי מי שחזר וזכה בהם ואפי׳ הם מאה או יותר ומפני כן פי׳ הראב״ד ז״ל. שלא אמר כאן כרגלי הממלא אלא בעודם ברשותו אבל אם נתנם לאחר הרי הם כרגלי אותו וכו׳ הטעם בפרק המוציא תפלין שאומר בדבר שאדם זוכה מן ההפקר יש ברירה שאלו כן הא ודאי מיד הוה כרגליו לכל אותו היום אבל ודאי לא שייך לומר ברירה אלא בדבר הבא בחלוקת השותפין וכיוצא בה. וא״ת א״כ אפילו כשהיו ברשותו של ממלא למה הם כרגליו אחר שלא הוברר הדבר שהוא שלו ועוד דכיון דאמרת דכשהיו ברשותו קנו שביתה היאך נתבטלה אותה שביתה באמצע י״ט וקנו שביתה אחרת אלא על כרחך אם קנו שביתה בידיו של ראשון שוב לא תתבטל כל אותו היום ואם לא קנו שביתה בידו כשהגביהן מפני שלא הוברר לו אף כשהן בידו וברשותו יהיה כרגלו כל אדם הנוטלין. והוא תי׳ ז״ל דמאי אין ברירה בדבר שאם זוכה מן ההפקר אלא דכיון שלא קנו שביתה לעצמן הכניסום בכלל נכסיו מיהת בעודן ברשותו וכשחזר ונתנן לאחר נתבטלה שביתו וקנו שבית׳ כרגלי מי שבאו לידו ואין אומרים שלא תתבטל שביתת בעלים בי״ט אלא במי שהיו בעלים גמורים מערב י״ט ממש או על ידי ברירה. ואין דברים אלו מחוורים בעיני רבותי. ויותר נראין דברי רש״י ז״ל ובעלי התוספות ז״ל. וההיא דבפרק המוציא תפלין כבר פירשוה בתוספו׳ דההוא מיירי במגביה החבית שלא לזכות בכולה אלא במי שישתה ממנה בלבד וכן כל אחד ואחד מן הבאים אחריו לא נתכוון לזכות אלא במה ששות׳ ובענין זה שייך לומר שפיר שנותנה לחבירו וחבירו לחבירו וכל אחד מוליכה כרגליו בעודה ברשותו ומוציאין אותה כמה פרסאות חוץ לתחומו של ראשון. ואתיא סוגיא מס׳ י״ט דפלוגתא דרב נחמן ורב ששת כפשוטה אע״פ שכבר פירשה הראב״ד ז״ל שטתיה וכדכתבנ׳ התם בס״ד. ותניא בבריתא בור של שבטים יש להם אלפים אמה לכל רוח קשיין אהדדי אלא לאו ש״מ הא רבי יוחנן בן נורי והא רבנן וא״ת ולא הוצרך להביא אלא הבריתא הזאת דקתני בהדיא שיש להם אלפים אמה לכל רוח דאלמא נכסי הפקר קונין שביתה ועל כרחיך הא מני ר׳ יוחנן בן נורי הוא. וי״ל דאי מהא בלחוד הוה דחי ליה בטעמא משום דבני העיר דעתן עליהם וכגון שהם בסמוך חוץ העיר תוך התחום אבל השתא דקתני במתני׳ ושל עולי בבל כרגלי הממלא ואלו של עולי בבל היינו בור של שבטים אלמא לא היו אנשי העיר דעתן עליהם כי רחוקים הם מן העיר הילכך על כרחין הא ר׳ יוחנן בן נורי והא רבנן. ואמאי לא תימא ליה מגופה דאי ס״ד בגשמים הסמוכים לעיר עסקי׳ האי יש להם אלפים אמה לכל רוח דמשמע הגשמים גופייהו קנו לה לשביתה ולאו מדעת בני העיר דאי משום דעתן של בני העיר האי לישנא בעי למימר הרי הם כרגלי אותה העיר דהיינו נמי אלפים אמה לכל רוח ע״כ ואזדא רבינו ז״ל לפיר׳ שפיר׳ למעלה דכי אמרינן כרגלי אותה העיר פירשו שיש להם אלפי׳ אמה לכל רוח של עיר וכבר כתבנו לעיל שאין פירושו נכון ואף לפי שטתו אין הפיר׳ נכון דאכתי איכא הפרשה בין כשאומר אלפים אמה לכל רוח או כשאומר כרגלי אותה העיר דכי קתני יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע שמודדין אלפים ממקומן ובמקום שכלתה המדה ואפי׳ באמצע העיר לא יזיזם ממקומן וכן היה לו לפר׳ דאי יש להם אלפי׳ לכל רוח דמשמע שמודדין ממקומן כרגלי אנשי העיר מבעי לי׳ דהיינו להוליכן בכל העיר ואלפים אמה לכל רוח. ולפי מה שפירשנו למעלה כרגלי אותה העיר ה״פ דהכא דהאי יש להם אלפים אמה לכל רוח דמשמע דאינם כרגלי הממלא. כרגלי אותה עיר מבעי ליה ויהא כל אחד מבני העיר יכול להוליכן למקו׳ שביתתו ואמאי לקנו שבית׳ באוקיינוס פי׳ כי אע״פ שהמים עמוקים למטה מעשרה ומן הסתם אין העבים מעלין אלא מאותם שעל פני אוקיינוס למעלה מ״מ אפי׳ באותן מים של מעלה יש בהם שביתה ואפי׳ למ״ד אין תחומין למעלה מעשרה דמים ע״ג מים זו היא הנחתן כדאי׳ בפ״ק דשבת וכגוף אחד חשיבי והיינו דפרכי׳ לה הכא להדיא ולא אמרי׳ בה תפשוט דאין תחומין למעלה מעשרה כדאמרינן בסמוך וה״נ שמעינן ממאי דכתיבנ׳ בפרקין לעיל דאפי׳ למאן דאמר אין תחומין למעלה מעשרה מי שקנה שביתה למטה מעשרה ויצא מן התחום למעלה מעשרה בקפיצה או בספינה כשחזר אחרי כן ליבשה שוב לא יזוז ממקומו דהא לכ״ע פרכי׳ הכא דלקנו שביתה באוקיינוס מעיקרא וכשחזרו ובאו ע״י העבים למעלה מעשרה ויצאו מתחומן הראשון והגיע בכאן למטה מעשרה שלא יזוז ממקומם וכדפרש״י ז״ל. לימא דלא כר׳ אליעזר דאי ר׳ אליעזר הא אמר כל העולם כלו ממי אוקיינוס הוא שותה. וא״ת ואפי׳ תהא למ״ד יש תחומין למעלה מעשרה דהכא לכ״ע פרכי׳ לה וי״ל דשאני התם דכיון שלא הי׳ לעולם למטה מעשרה ותמיד היו תלויים למעלה במאמר באויר דכ״ע לא קנו התם שביתה ופרקינן בעבים שנתקשרו מעי״ט ופי׳ ולא קנו שביתה באוקיינוס שכבר עלו לעבים שהם למעלה מעשרה קודם בין השמשות והיינו דפרכינן בסמוך דמ״מ לקנו שביתה בעבים למ״ד יש תחומין למעלה מעשרה ופרקי׳ מים בעבים מבלע בליעי פי׳ ולא חזו למקני שביתה ופרכי׳ דא״כ כ״ש דהוה להו נולד ואסור לטלטל ואפי׳ תוך ד׳ אמות וקושיין אפילו לר׳ שמעון דלית ליה מוקצה ולא נולד ואפי׳ בביצה שנולדה וכדאיתא בשמעתא קמייתא די״ט. וטעמא דמילתא משום דמודה ר״ש בנולד כזה שלא היה בעולם בע״ש ולא מינכרי בעבים כלל. והוו להו דבר מחודש לגמרי מה שאין כן בביצה שהיתה בעולם במעי אמה מיהת: